Buch lesen: «הרפתקת הגיבורים »

פרק אחד

הילד עמד על התלולית הגבוהה ביותר של אזור הכפר הירוד בממלכה המערבית של הטבעת, מביט צפונה, צופה בעליית הראשון מהשמשים. רחוק ככל שיכל לראות התפרסו גבעות מדרדרות ירוקות, יורדות ועולות כמו דבשות גמל בסדרה של עמקים ופסגות. קרניים כתום-שרופים של השמש הראשון השתהו בערפל הבוקר, שגורם להם לנצנץ, והעניק לאור את הקסם התואם למצב רוחו של הילד. לעיתים רחוקות הוא התעורר כה מוקדם או העז להתרחק כל כך מהבית – ולעולם לא עלה כה גבוה – בידיעה כי המעשה יביא עליו את זעם אביו. אבל היום לא היה משנה לו. ביום הזה הוא התעלם ממיליון כללים ומטלות, אשר דכאו אותו במשך ארבע עשרה שנות חייו. כיוון שהיום הזה היה שונה. היה זה היום בו הופיעה גורלו.

הילד,טורין מהממלכה המערבית של המחוז הדרומי ממשפחת מקלאוד – המוכר לכולם בשם שהעדיף, פשוט טור – הצעיר מבין ארבעה בנים, הכי פחות אהוב על ידי אביו, נשאר ער כל הלילה בציפייה ליום הזה. הוא התהפך מצד לצד, עם עיניים מטושטשות מעייפות, מחכה, מכריח את השמש הראשונה לעלות. כיוון שיום כזה הגיע רק פעם בכל כמה שנים, ואם יפסידו, יישאר תקוע בכפר הזה, נידון להשגיח על צאן אביו עד סוף ימי חייו. הייתה זו מחשבה שלא יכל לשאת.

יום הגיוס. היה זה היום היחיד שבו צבא המלך איבחן את המחוזות ובחר באופן ידני מתנדבים עבור לגיון המלך. במשך כל חייו לא חלם טור על שום דבר מלבד זה. עבורו, החיים סמלו דבר אחד: להצטרף לכסופים, האליטה שבכוחות אבירי המלך, מקושטים במיטב השריונות ובנשקים המשובחים ביותר בכל השתי הממלכות. ואיש לא יכל להצטרף לכסופים מבלי להפוך בהתחלה לחלק מהלגיון - חבר נושאי הכלים בטווח גילאים בין ארבע עשרה לתשע עשרה שנים. כמו כן, במידה ולא הייתה בנו של אציל, או של לוחם מפורסם, לא הייתה לך דרך אחרת להצטרף ללגיון.

החריגה היחידה הייתה ביום הגיוס, אותו אירוע נדיר בכל כמה שנים כשהתדלדלו כוחות הלגיון ואנשי המלך סרקו את הארץ בחיפוש אחר מגויסים חדשים. כולם ידעו שמעט מפשוטי העם יבחרו – ושאפילו פחות באמת יגיעו אל הלגיון.

טור בחן את האופק בריכוז, בעודו מחפש כל סימן של תנועה. הכסופים, הוא ידע, יצטרכו לעבור שם, בדרך היחידה אל הכפר שלו, והוא רצה להיות הראשון שיזהה אותם. צאן הכבשים שלו מחה בכל מקום מסביבו, העלה נהמות מורגזות במקהלה והפציר עליו להוריד אותם חזרה למטה במעלה ההר, איכן שהיה יותר מבחר לרעיה. הוא ניסה להתנתק מהרעש והסירחון. הוא היה צריך להתרכז.

מה שעשה את כל זה נסבל, כל השנים הללו של רעיית צאן, של היותו משרת לאביו, משרת לאחיו, האחד שדואגים לו הכי פחות ומעמיסים עליו הכי הרבה, היה הרעיון שיום אחד הוא יעזוב את המקום הזה. יום אחד, כשהכסופים יבואו, הוא יפתיע את כל אלה שהמעיטו בערכו ויבחר. בתנועה מהירה אחת, הוא יעלה על מרכבתם ויגיד שלום לכל זה.

אביו של טור, כמובן, מעולם לא עיין בו ברצינות בתור מועמד ללגיון – לאמתו של דבר, הוא מעולם לא ראה בו מועמד לשום דבר. במקום זה, הקדיש אביו את אהבתו והתעניינותו לשלושת אחיו הגדולים של טור. הבכור היה בן תשע עשר והאחרים במרווח של שנה בלבד אחד מהשני, מה שאשיר את טור שלוש שנים טובות צעיר מכל אחד מהם. יתכן בגלל שהיו קרובים יותר בגילם, או אולי בגלל שהיו כאחד במראה ולא דמו כלל לטור, השלושה דבקו זה לזה, ובקושי הכירו בקיומו של טור.

מה שיותר גרוע, הם היו גבוהים יותר, רחבים יותר, וחזקים יותר ממנו. טור, שידע כי אינו נמוך, בכל זאת הרגיש קטן לידם, הרגיש את רגליו השריריות חלושות בהשוואה לקני האלון שלהם. אביו לא נקט בשום פעולות בכדי לתקן משהו מזה – ולמעשה, נראה כאילו התענג על המצב – השאיר את טור לעסוק בכבשים וללטש את הנשקים בזמן שהאחים שלו נשארו להתאמן. אומנם אף פעם לא נאמר זה בפרוש, אבל כולם הבינו, שטור יבלה את חייו בצל האחים שלו, יהיה מוכרך לראות אותם משיגים דברים נפלאים. גורלו, במידה ואביו ואחיו היו משיגים את שלהם, יהיה להישאר כאן, נבלע על ידי הכפר הזה, ולספק למשפחתו את התמיכה שהיא דורשת.

גרוע עוד יותר היה שטור הרגיש כי אחיו, באופן פרדוקסאלי, היו מאוימים על ידיו, אולי אפילו שנאו אותו. טור יכל לראות זאת בכל מבט שלהם, בכל מחווה. הוא לא הבין כיצד, אבל הוא עורר בהם משהו כמו פחד, או קנאה. יתכן, והיה זה כיוון שהיה שונה מהם, לא נראה כמוהם או דיבר באותם הגנונים כמו שלהם; הוא אפילו לא התלבש כמוהם, אביו שמר את המיטב – גלימות סגול וארגמן, נשקים מוזהבים – עבור אחיו, בעוד שטור נאלץ ללבוש סמרטוטים גסים ביותר.

עם זאת, טור הפיק את המיטב ממה שהיה לו, מצא דרך לגרום לבגדיו להתאים, קשר את הגלימה עם אבנט סביב מותניו, ועכשיו כשהקיץ הגיע, גזר את שרווליו כדי לאפשר לידיו השזופות להלטף על ידי הרוחות הקלילות. החולצה שלא הותאמה על ידי מכנס פשתן גס – הזוג היחיד שלו – ומגפיים עשויות מעור דל ביותר, השרוכות עד לשוקיו. הם לא השתוותו לעור ממנו היו עשיות נעלי אחיו, אבל הוא גרם להן לעשות את העבודה. לבושו היה טיפוסי לרועה.

אבל לא הייתה לו את ההליכות הטיפוסית. טור עמד תמיר ורזה, עם לוע גאה, סנטר אצילית, עצמות הלחי גבוהות, ועניים אפורות, הנראה כמו לוחם עקור ממקומו. שיערו החום החלק ירד לאחור מראשו בגלים, רק טיפה אחרי אוזניו, ומאחורי התלתלים, עיניו נצנצו כמו דגיגים באור.

לאחיו של טור יאפשרו להישאר לישון הבוקר, יספקו ארוחה לבבית, וישלחו למבחור עם הנשקים הטובים ביותר וברכת אביו – בעוד שלו יהיה אסור אפילו להיות נוכח. פעם אחת הוא ניסה להעלות את הנושא מול אביו. זה לא הלך טוב. אביו קטע את השיחה על הסף, והוא לא ניסה שוב. זה פשוט היה לא הוגן.

טור היה נחוש לדחות את הגורל שאביו תכנן עבורו. במראה הראשון של הקרוון המלכותי הוא ירוץ חזרה הביתה, יתעמת עם אביו, ותרצה או לא תרצה, יכיר את עצמו לאנשי המלך. הוא יעמוד למבחור יחד עם האחרים. אביו לא יוכל לעצור אותו. הוא הרגיש כפת בבתנו במחשבה על כך.

השמש הראשונה עלתה גבוה יותר, וכשהשמש השנייה, מנטה-ירוקה, התחילה לזרוח, ולהוסיף שכבה של אור אל השמיים הסגולים, טור זיהה אותם.

הוא נעמד זקוף, מרותק מהתרגשות ,מחושמל. שם, באופק, נראה מתווה חלש מאד של מרכבת סוסים, גלגליה בועטות אבק לתוך השמיים. לבו פעם מהר יותר בעוד שמרכבה נוספת נכנסה לראות; ואז עוד אחת. אפילו מכאן המרכבה המוזהבת נצנצה בשמש, כמו דג עם גב כסוף הקופץ מהמים.

בזמן שהגיע מספורו לשתיים-עשר מהן, לא היה מסוגל לחכות יותר. לב פועם בחזהו, שוכח את הצאן שלו בפעם הראשונה בחייו, טור הסתובב ורץ למטה במדור הגבעה, נחוש שלא לעצור לפני דבר עד שלא עשה את עצמו מוכר.

*

טור בקושי עצר לתפוס את נשימתו בעודו ממהר למטה במדורי הגבעות, דרך העצים, נשרט על ידי הענפים ולא מתעניין בכך. הוא הגיע אל קרחת היער וראה את כפרו מתפרס מתחת: מושב כפרי ישנוני ארוז בבתי חימר חד-קומתיים לבנים עם גגות סכוכים. סך הכול מספר עשרות משפחות מפוזרות ביניהם. עשן עלה מערובות, כיוון שהרוב היו ערים ממוקדם, מכינים את סעודת הבוקר שלהם. היה זה מקום אידילי, רחוק מספיק – יום רכיבה שלם

מחצר המלך- כדי להרתיע את עוברי האורח. עוד כפר איכרות בשולי הטבעת, עוד שן בגלגל השניים של הממלכה המערבית.

טור פרץ למטה דרך הקטע האחרון, לתוך חצר הכפר, בועת בוץ למעלה בעודו ממשיך קדימה. תרנגולים וכלבים הסתלקו מדרכו, ואישה זקנה, המתיישבת מחוץ לביתה מול קדרת מים מבעבעים, שרקה עליו.

"תאט, ילד!" היא צווחה כשהוא עבר לידה, משליך אבק לתוך מדורתה.

"אבל טור לא היה מאט – לא בשבילה, לא בשביל אף אחד. הוא פנה למטה לרחוב צדדי אחד, ואז אחר, מפתל ומסתובב בדרך שידע בעל פה, עד שהגיע אל ביתו.

היה זה מקום מגורים קטן, שקשה לתארו, כמו כל האחרים,עם קירות החימר הלבנות שלו וגג זוויתי סכוך. כמו אצל הרוב, חדרם היחיד היה מחולק, אביו ישן בצד אחד ושלושת אחיו בצד השני; לא כמו לכולם, היה להם לול תרנגולים קטן מאחור, ולשם הוגלה טור לישון. בהתחלה הוא היה תופס מיטה עם אחיו; אבל עם הזמן הם גדלו והפכו לרשעים יותר ואקסקלוסיביים יותר, ועשו עניין פומבי מלא להשאיר מקום עבורו. טור נפגע, אבל התענג כעת על מקום פרטי משלו, מעדיף להיות מרוחק מנוכחותם. העניין הוכיח לו רק שהוא היה המוגלה במשפחתו כפי שכבר ידע.

טור רץ אל דלתו הקדמית ופרץ דרכה מבלי לעצור.

"אבא!" צעק הוא, מתנשף כדי לתפוס אוויר. "הכסופים! הם באים!"

אביו ושלושת אחיו ישבו מגובננים מעל שולחן ארוחת הבוקר, כבר לבושים במיטב בגדיהם. בהישמע מילותיו הם קפצו ממקומם וזנקו על פניו, נתקלים בכתפיו בריצתם החוצה מהבית ולתוך הרחוב.

טור עקב אחריהם החוצה, והם כולם נעצרו לצפות באופק.

"אני לא רואה אף אחד," השיב דרייק, הבכור, בקולו העמוק. עם כתפיו הרחבות ביותר, שיער מסופר קצוץ כמו של אחיו, עיניים חומות, ושפתיים מרות רוח דקות, הוא הזעיף את פניו על טור, כמו תמיד.

"גם אני לא", הדהד דרוס, רק שנה מתחת לדרייק, תמיד לוקח את צדו.

"הם באים!" יירה טור בחזרה. "אני נשבע!"

אביו הסתובב אליו ותפס את כתפו בקשחות.

"ואיך אתה יודע?" דרש הוא.

"ראיתי אותם."

"איך? מאיפה?"

טור התלבט; אביו החזיק בו. הוא ידע, כמובן, כי המקום היחידי ממנו יכל טור לזהות אותם היה מראש התלולית ההיא. עכשיו טור לא היה בטוח כיצד להגיב.

"אני... טיפסתי את התלולית -"

"עם הצאן? אתה יודע שאסור שילכו רחוק כל כך."

אביו קדר.

"היכנס פנימה תכף ומיד, תביא את חרבות אחיך, ותצחצח את הנדנים שלהם, שיראו במיטבם לפני שאנשי המלך מגיעים".

אביו, לאחר שסיים איתו, הסתובב אל אחיו, אשר עמדו כולם ברחוב, מביטים החוצה.

"אתה חושב שיבחרו בנו?" שאל דורס, הצעיר מהשלושה, גדול מטור בשלוש שנים מלאות.

"הם יהיו טיפשים שלא", אביו אמר. "חסרים להם אנשים השנה. היבול היה דל – אחרת לא היו טורחים לבוא. פשוט תעמדו זקוף, שלושתכם, תרימו את הסנטרים שלכם למלה ואת החזה שלכם תפנו החוצה. אל תביטו להם ישירות בעניים, אבל אל תפנו מבט, גם כן. תהיו חזקים ובטוחים בעצמכם. אל תראו שום חולשה. אם אתם רוצים להיות בלגיון המלך, אתם חייבים להתנהג כאילו אתם כבר בתוכו".

"כן, אבא", ענו שלושת בניו בבת אחת, נכנסים לעמדה.

הוא הסתובב ונעץ בטור.

"מה אתה עדיין עושה כאן?" הוא שאל. "כנס פנימה!"

טור עמד שם, קרוע. הוא לא רצה שלא לציית לאביו, אבל הוא חייב היה לדבר איתו. לבו פעם בעודו מתלבט. הוא החליט שעדיף יהיה לציית, להביא את החרבות, ואז להתעמת עם אביו. מרידה מוחלטת לא הייתה עוזרת.

טור דהר אל תוך הבית, החוצה דרך האחורה, ואל תוך סככת הנשקים. הוא מצא את שלושת חרבות אחיו, חפצים של יופי כל אחד מהם, עטורים בידיות כסף מיטביות, מתנות יקרות, אשר בשבילן אביו עמל שנים. הוא חטף את שלושתם, מופתע כרגיל ממשקלם, ורץ איתם חזרה דרך הבית.

הוא רץ אל אחיו, הושיט לכל אחד חרב, ואז פנה אל אביו.

"מה, בלי צחצוח?" אמר דרייק.

אביו הסתובב אליו במרות רוח, אבל לפני שהספיק להגיד משהו,התחיל לדבר טור.

"אבא, בבקשה. אני חייב לדבר איתך!"

"אמרתי לך לצחצח –"

"בבקשה, אבא!"

אביו נעץ בו בחזרה, בהתלבטות. הוא זיהה, כנראה, את רצינות פניו של טור, כיוון שבסופו של דבר, הוא אמר, "ובכן?"

"אני רוצה להיות נחשב. יחד עם האחרים. עבור הלגיון."

צחוק אחיו שעלה מאחוריו, גרם לפניו לבעור עם אודם.

אבל אביו לא צחק; להיפך, מבטו הכועס העמיק.

"באמת?"

טור הנהן במרץ.

"אני בן ארבע עשרה. אני זכאי."

"הסף הוא ארבע עשרה", אמר דרייק בזלזול, דרך כתפו. "אם הם ייקחו אותך, תהיה הצעיר מכולם. נראה לך שהם יבחרו אותך במקום משהו כמוני, חמש שנים מבוגר ממך?"

"אתה חצוף", אמר דורס. "תמיד הייתה".

טור הסתובב אליהם. "אני לא שואל אותך", אמר הוא.

הוא הסתובב חזרה אל אביו, שעדיין קמט את מצחו.

"אבא, בבקשה", אמר הוא. "תעניק לי הזדמנות. זה כל מה שאני מבקש. אני יודע שאני צעיר, אבל אני אוכיח את עצמי, עם הזמן".

אביו ניער את ראשו.

"אתה לא חייל, ילד. אתה לא כמו אחיך. אתה קשה יותר. חייך הם כאן. איתי. אתה תבצע את החובות שלך ותבצע אותם טוב. אדם לא צריך לחלום גבוה מדי. אמץ את חייך, ולמד לאהוב אותם".

טור הרגיש את לבו נשבר כשראה את חייו קורסים אל מול עיניו.

לא, חשב הוא. זה לא יכול להיות.

"אבל אבא –"

"שקט!" צרח האב, כל כך צווחני שהצרחה חתכה את האוויר. "מספיק איתך. הנה הם באים. זוז מהדרך, ומיטב שתשמור על הנימוסים שלך כל עוד הם כאן".

אביו התקרב ועם יד אחת דחף את טור הצידה, כאילו היה איזה חפץ הוא העדיף שלא לראות. כפות ידיו הבשריות עקצו את חזהו של טור.

מאומה גדולה פרצה, ותשבי הכפר נשפכו החוצה מבתיהם, ממלאים את הרחובות. ענן צומח של אבק בישר את הקרוון, ורגעים מאוחר יותר הם הגיעו, שתים עשרה מרכבות סוסים, עם רעש כמו ברק אדיר.

הם נכנסו לעיר כמו צבא פתאומי, נעצרים קרוב לביתו של טור. סוסיהם, פזז במקום, מחרחר. לקח זמן רב לענן האבק להתיישב, וטור בחרדה ניסה להציץ בשריונם, נשקם. הוא מעולם לא היה קרוב כל כך לכסוף, ולבו חבט.

החייל על הסוס המובילה ירד. הנה הוא היה, אמיתי, אחד מהכסופים באמת, מכוסה בשריון שרשרת מבריק, חרב ארוך על חגורתו. הוא נראה בשנות השלושים שלו, גבר אמיתי, זיפים על פניו, צלקות על הלחיים שלו, ואף מעוקם מקרב. הוא היה הבן אדם האיתן ביותר שטור ראה אי פעם, פעמיים ברוחב על כל השאר, בעל אשרת שאמרה כי הוא היה האחראי.

החייל קפץ למטה אל תוך לכלוך הרחוב, הדורבנות שלו מצלצלות בעודו מתקרב אל שורת הבנים.

פה ושם ברחבי הכפר עשרות בנים עמדו בדום, מקווים. הצטרפות לכסופים פרושה היה חיים בכבוד, של קרב, של מוניטין, אדמות הכי נבחרות, חיי התהילה. זה אומר כבוד למשפחתך, וכניסה ללגיון היה הצעד הראשון.

טור בחן את המרכבה המוזהבת הענקית, וידע שהם יוכלו להחזיק רק מפר מוגבל של מגויסים. הייתה זו ממלכה גדולה, והם היו צריכים לבקר בהרה כפרים. הוא לגם, מבין כי סיכוייו היו מרוחקים עוד יותר ממה שחשב. הוא יצטרך לנצח את כל הבנים האחרים הללו – רבים מהם לוחמים משמעותיים – כולל שלושת אחיו. הייתה לו הרגשת טביעה.

טור בקושי הצליח לנשום כשהחייל התהלך בשתיקה, מודד את שורות המקווים. הוא התחיל בצד הרחוק של הרחוב, ואז עשה סיבוב לאט. טור הכיר את כל הבנים, כמובן. הוא ידע גם, בסודיות, שכמה מהם לא רצו להיבחר, למרות שמשפחותיהם רצו לשלוח אותם. הם היו מפוחדים; מהם יצאו חיילים אומללים.

טור בער מהשפלה. הוא הרגיש כי מגיע לו להיבחר כשם שהגיע לכל אחד מהם. רק בגלל שאחיו היו מבוגרים יותר וגדולים יותר וחשקים יותר לא אמר שלו לא הייתה זכות לעמוד ולהיות נבחר. הוא בער משנאה כלפי אביו, וכמעט שלא יצא מתוך עורו, כשהחייל התקרב.

החייל נעצר, בפעם הראשונה, מול אחיו. הוא בחן אותם מלמעלה למטה, ונראה מרושם. הוא שלף את ידו, ותפס את אחד הנדנים שלהם, ומשך בו, כאילו כדי לבדוק עד כמה חזק הוא היה.

חיוך עלה על פניו.

"עדיין לא השתמשת בחרב שלך בקר, נכון?" הוא שאל את דרייק.

טור ראה את דרייק מתוח בפעם הראשונה בחייו. דרייק בלע.

"לא, אדוני. אבל השתמשתי בו פעמים רבות בתרגול, ואני מכווה –"

"בתרגול!"

החייל שאג מצחוק והסתובב אל החיילים האחרים, אשר הצטרפו אליו, וצחקו לדרייק בפרצוף.

דרייק הפך לאדום בהיר. זו הייתה הפעם הראשונה טור ראה את דרייק נבוך – בדרך כלל, היה זה דרייק שהביך אחרים.

"ובכן, אם כך אני בוודאות אגיד לאויבים שלנו לפחד ממך – אתה שמניף את חרבך בתרגול!"

המון החיילים צחק שוב.

החייל פנה אז אל אחיו האחרים של טור.

"שלושה בנים מאותו המלאי", אמר הוא, בעודו משפשף את הזיפים על סנטרו. "זה יכול להיות שימושי. כולכם במידה הטובה. אבל, לא נבחנתם. תצטרכו הרבה אימונים עם תרצו לעבור את הסף".

הוא עצר.

"אני מניח שנוכל למצוא מקום."

הוא הנהן לכיוון קרון האחורית.

"כנסו פנימה, ותהיו זריזים. לפני שאשנה את דעתי".

שלושת אחיו של טור זנקו לכיוון המרכבה, זוהרים. טור שם לב שאביו היה מאושר גם כן."

אבל הוא היה מדוכדך כשראה אותם הולכים.

החייל הסתובב והמשיך אל הבית הבא. טור לא יכל לשאת זאת יותר.

"אדוני!" צעק טור בקול רם.

אביו הסתובב ונעץ בו, אבל לטור לא היה אכפת יותר.

החייל עצר עם הגב עליו, והסתובב לאט.

טור לקח שתי צעדים קדימה, לבו פועם והבליט את חזהו חזק ככל שיכל.

"אתה לא עיינת בי, אדוני," הוא אמר.

החייל, נבהל, בחן את טור למעלה למטה כאילו היה הוא בדיחה.

"האומנם?" שאל הוא, ופרץ בצחוק.

אנשיו פרצו בצחוק גם כן. אבל לטור לא היה אכפת. זה היה הרגע שלו. זה היה עכשיו או לעולם לא.

"אני רוצה להצטרף ללגיון!" אמר טור.

"אתה באמת?"

הוא נראה משועשע.

"והאם הגעת בכלל לשנה הארבע עשרה שלך?"

"כן, אדוני. לפני שבועיים".

"לפני שבועיים!"

החייל צווח מהצחוק, כמו גם האנשים מאחוריו.

"במקרה כזה, האויבים שלנו בטוח ירעדו מהמראה שלך".

טור הרגיש את עצמו בוער מהשפלה. הוא חייב היה לעשות משהו. הוא לא יכול היה לתת לזה להיגמר כך. החייל הסתובב כדי ללכת – אבל טור לא יכל לאפשר זאת.

טור צעד קדימה וצעק: "אדוני! אתה עושה טעות!"

אנקה מזועזעת התפרסה בתוך ההמון, כשהחייל נעצר ובפעם נוספת הסתובב באיטיות.

עכשיו הוא היה זועף.

"ילד טיפש!", אמר אביו, ותפס את טור בכתפו, "תחזור פנימה!"

"אני לא אחזור!" צעק טור, וניער את תפיסתו של אביו מעצמו.

החייל התקרב אל טור, ואביו התרחק לאחור.

"האם אתה יודע את העונש על העלבת הכסוף?" התיז החייל.

לבו של טור פעם, אבל הוא ידע שאינו יכול לסגת.

"אנא, סלח לי, אדוני", אביו אמר. "הוא ילד צעיר ולכן –"

"אני לא מדבר איתך", אמר החייל. במבט של קמילה הוא אילץ את אביו של טור להסיט את מבטו.

החייל הסתובב חזרה אל טור.

"תענה לי!" אמר הוא.

טור בלע, לא מסוגל לדבר. זה לא היה כיצד הוא דמיין לעצמו בראש שזה יקרה.

"להעליב את הכסוף זה להעליב את המלך עצמו,"ענה טור בהכנעה, מדקלם את מה שלמד מהזיכרון.

"כן", אמר החייל. "מה שאומר שאני יכול לתת לך ארבעים צליפות אם אבחר".

"לא התכוונתי להעליב, אדוני", אמר טור. "אני פשוט רוצה להיבחר. חלמתי על זה כל חיי. בבקשה. תנו לי להצטרף אליכם".

החייל הביט בו ולאט לאט, המראה שלו התרכך. אחרי הפסקה ארוכה, הוא ניער בראשו.

"אתה צעיר, ילד. יש לך לב גאה. אבל אינך מוכן. תחזור אלינו כשתהיה גמול".

עם זה, הוא הסתובב והסתער משם, בקושי מסתכל על בנים אחרים. הוא עלה על סוסו במהרה.

טור, שבור לב, צפה איך הקרוון התחיל לנוע; מהר כפי שהופיעו, הם נעלמו.

הדבר האחרון שטור ראה היו אחיו, היושבים באחורית המרכבה האחרונה, מביטים החוצה עליו, מגנים, לועגים. אותם הובילו מול עיניו, הרחק מכאן, אל החיים הטובים יותר.

בפנוכו, טור הרגיש כאילו רוצה למות.

כשההתלהבות סביבו דעכה, הכפריים חמקו חזרה את תוך בתיהם.

"אתה מבין עד כמה טיפשי התנהגת, ילד שטותי?" התיז אביו של טור, ומשך את כתפו. "אתה מבין שיכולת להרוס את סיכויים של אחיך?"

טור הבריש את ידי אביו מעצמו בגסות, והאב שלף אותם חזרה וחבט עם גב היד שלו לרוחב פניו.

טור הרגיש את העקיצה של זה, והביט בחזרה על אביו. חלק ממנו, בפעם הראשונה, רצה להחזיר את המכה לאבא בחזרה. אבל הוא החזיק את עצמו.

"לך תביא את הכבשים שלי, ותחזיר אותם חזרה. עכשיו! וכשתחזור, על תצפה לארוחה ממני. אתה תפספס את הארוחה שלך הלילה, ותחשוב על מה שעשית".

"אולי לא אחזור בכלל!" צעק טור בעודו מסתובב ונסער הרחק משם, הרחק מביתו, לכיוון הגבעות.

"טור!" צעק אביו. כמה מהכפריים שנשארו ברחוב עצרו והסתכלו.

טור פתח טיפוף, ואז בריצה, חושק להגיע רחוק מהמקום הזה ככל שאפשר. הוא בקושי הבחין שהוא בוכה, דמעות זולגות על פניו, בעוד שכל החלומות שאי פעם היו לו מרוסקים.