טור הביט חזרה אל היער במידי, מחפש אחר עקבותיו של התוקף. אבל הוא נעלם.
אבל לא היה לו זמן לחשוב; החזיר עדיין רץ במהרה וטירוף בקירחת היער רק כמה צעדים מהם. כעת הוא פנה לכיוונם, ולטור לא היה זמן להגיב. הוא התכונן להתנגשות כשהניבים הארוכים והחדים התנשאו ישירות כלפיו.
רגע מאוחר יותר נשמעה צריחה גבוהה; טור הסתובב וראה את ארק קופץ על גבה של החיה, מרים את חרבו גבוה עם שתי ידיו, ומושך אותו חזרה לתוך צווארו. החיה נהמה, דם מתיז מפיה, בעוד שירדה על ברכיה, ואז התרסקה על האדמה, ארק מעליה. היא הגיע לידי עצירה רק רגל אחת מטור.
כולם עמדו קפואים במקומם, מביטים אחד על השני – ותוהים מה בעולם קרה רק עכשיו.
פרק עשרים ושתיים
טור, הסוחב את קרון בתוך חולצתו, היה המום מהצליל כשריס פתח את הדלת של המסבאה. קבוצת ענק של חברי לגיון ממתינים וחיילים, דחוסים בפנים, פגשה אותם בצעקה. בפנים היה חם צפוף, וטור נדחס במידי בין אחיו, כתף אל כתף. היה זה יום ציד ארוך, והם כולם התאספו כאן, במסבאה הזו עמוק ביערות, כדי לחגוג. הכסופים הובילו את הדרך, וטור, ריס והאחרים באו בעקבותיהם.
מאחורי טור התאומים, קובאל וקובן, סחבו את נכס הפרס שלהם, את חזיר הבר, הגדול יותר משל כולם, על מוט ארוך מעבר לכתפיהם. הם היו חייבים לשים אותו מחוץ לדלתות של בית המזבח לפני שנכנסו פנימה. טור הביט בו מבט אחד אחרון; הוא נראה כל כך פראי, היה קשה להבין שהם הרגו אותו.
טור הרגיש התפתלות בתוך מעילו והביט למטה לראות את שותפו החדש, קרון. הוא בקושי יכל להאמין שסחב גור נמר לבן. הגור הביט בו בעיניו הכחולות הצלולות ולילל. טור חש שהוא היה רעב.
טור נדחף בתוך המסבאה, תריסרים של גברים זורמים מאחוריו, והמשיך עמוק יותר לתוך המקום הקטן, העמוס אנשים, אשר בתוכו צריך היה להיות עשרים מעלות חם יותר – שלא להזכיר לח יותר. הוא הלך בעקבות ארק וקנדריק, ואחריו באותה צורה עקבו ריס, אלדן, התאומים ואוקונור, שידו הייתה חבושה מחתיכה על ידי החזיר, אבל לבסוף הפסיקה לדמם. אוקונור נראה יותר המום מאשר פגוע. מצב רוחו הטוב חזר, וכל הקבוצה שלהם כולה השתרכה לתוך החדר.
הוא היה עמוס כתף אל כתף, כל כך צפוף שבקושי היה מקום לפנות. היו שם ספסלים ארוכים, וכמה גברים עמדו, שרים שירי משתה ודופקים בגביעיהם לתוך אלו של חבריהם, או על השולחן. הייתה זו אווירה רעשנית חגיגית וטור מעולם לא ראה משהו כזה.
"פעם ראשונה במסבאה?" שאל אלדן, כמעט צועק שישמעו אותו.
טור הנהן בחזרה, מרגיש כמו כפרי תמים בפעם נוספת.
"אני מוכן להתערב שאף פעם לא נסית גביע של אייל, נכון?" שאל קובן, מטפח אותו על הכתף, צוחק.
"בטח שניסיתי," ירה טור בחזרה מגן על עצמו.
הוא הסמיק, למרות זאת, וקיווה שאף אחד לא יכל לזהות זאת, כיוון שלמעשה, הוא לא באמת ניסה מתישהו אייל, חוץ מלגימה קטנה בחתונה. אביו אף פעם לא הרשה אייל בבית. וגם אם היה מרשה, הוא בטוח לא יכל להרשות אותו לעצמו.
"טוב מאוד אם כך!" קרא קונבאל. "מוזג, תן לנו סיבוב של הכי חזק שלך. טור כאן הוא מקצוען ותיק!"
אחד התאומים הניח מטבע זהב. טור נדהם מהכמות כסף שהבנים האלו סחבו איתם; הוא תהה מאיזו משפחה הם מגיעים. המטבע הזה יכל לשמש את המשפחה שלו במשך חודש בחזרה בכפר שלו.
רגע אחרי זה תריסר גביעים של אייל מקצף החליקו על פני הבר, והבנים דחפו את מקומם פנימה ואחזו בהם; פיטס נדחף לתוך ידו של טור. הקצף נזל מעבר לצד ועל ידו, בטנו מתפתל בציפייה. הוא היה לחוץ.
"לחיי הציד שלנו!" קרא ריס.
"לחיי הציד שלנו!" הדהדו האחרים.
טור עקב אחר האחרים, מנסה להתנהג בטבעיות כשהרים את הנוזל המקצף אל שפתיו. הוא לקח לגימה, ושנא את הטעם, אבל ראה את האחרים גומעים משלהם, לא מורידים את שפתים עד שלא סיימו. טור הרגיש מחויב לעשות את אותו הדבר, או שאחרת להראות כפחדן. הוא אילץ את עצמו לשתות, לוגם בו מהר ככל שיכל, ולבסוף, במחצית הדרך, הוא הניח אותו למטה, משתעל.
האחרים הסתכלו עליו, ונהמו עם צחוק. אלדן טיפח אותו על הגב.
"זו באמת הפעם הראשונה שלך, לא כך?" שאל הוא.
טור הסמיק וניגב את הקצף משפתיו. למזלו, לפני שהספיק להשיב, נשמעה צעקה בחדר, והם כולם פנו לראות מספר מוסיקאים נדחפים בנימה. הם החלו לנגן על חלילים ועודים, מצלצלים במצלתיים, והאווירה הרעשנית גברה עוד יותר.
"אחי!"שמע הקול.
טור הסתובב לראות ילד כמה שנים גדול ממנו, עם בטן קטנה אבל כתפיים רחבות, לא מגולח, נראה איכשהו מרושל, מתקרב קדימה ומחבק את ריס בחיבוק מביך. אותו ליוו שלושה שותפים, אשר נראו מרושלים ברמה זהה.
"מעולם לא חשבתי שאראה אותך כאן!" הוסיף הוא.
"ובכן, פעם ב אני צריך ללכת בעקבות אחי, לא?" צעק ריב בחזרה עם חיוך. "טור, אתה מכיר את האח שלי, גודפרי?"
גודפרי פנה ולחץ את ידו של טור, וטור לא יכל שלא לשים לב כמה חלקה ושמנמנה היא הייתה. לא הייתה זו ידו של לוחם.
"כמובן שאני מכיר את האיש החדש בסביבה," אמר גודפרי, נשען קרוב מדי ומבליע את מילותיו. "כל הממלכה בחיים עם הדיבורים עליו. לוחם נהדר, כך שמעתי," אמר הוא לטור. "חבל מאוד. איזה בזבוז כישרון עבור בית המזבח!"
גודפרי נשען לאחור ונהם בצחוק, ושלושת שותפיו הצטרפו אליו. אחד מהם, גבוה מהאחרים בראש, עם בטן ענקית, לחיים אדומות בהירות, וסמוק משתייה, נשען קדימה והדביק את ידו על כתפו של טור.
"גבורה היא תכונה מצוינת. אבל היא שולחת אותך לשדה מלחמה, ומשאירה אותך קר. להיות שיכור היא תכונה טובה יותר: היא שומרת עליך מוגן וחמים – ומבטיחה לך אישה חמימה לצידך!"
הוא רעם עם צחוק, וכך גם האחרים, והמוזג הניח גביעים טריים של אייל להם כולם. טור קיווה שלא יבקשו ממנו לשתות; הוא כבר הרגיש שהאייל עלה לראשו.
"זה היה הציד הראשון שלו היום!" קרא ריס לאחיו.
"באמת, הא?" השיב גודפרי. "אם כך, זו סיבה להרים גביע, לא כך?"
"או שניים!" הדהד חברו הגבוה.
טור הביט למטה על כוס נוספת שדחפו לתוך כף ידו.
"לחיי הראשון!" קרא גודפרי.
"לחיי הראשון!" הדהדו האחרים.
"שחייך יהיו מלאות בראשונים," הדהד הגבוה, "חוץ מהפעם הראשונה שתהיה פיקח!"
הם כולם נהמו בצחוק בזמן ששתו.
טור לגם משלו, ואז ניסה להתחמק בכך שהוריד אותו – גודפרי תפס אותו.
"זה לא איך ששותים את זה, ילד!" צעק גודפרי. הוא התקרב קדימה, אחז בגביע, הצמיד אותו אל שפתיו של טור והגברים צחקו כולם כשטור גמע אותו לגמרי. הוא הניח את הכוס למטה, ריק, והם הריעו.
טור הרגיש מסוחרר. הוא התחיל להרגיש שמאבד שליטה, ונהיה קשה יותר להתרכז. הוא לא אהב את ההרגשה.
טור הרגיש התפלות נוספת בתוך חולצתו, כשקרון הוציא את ראשו.
"ובכן, מה יש לנו כאן!" צעק גודפרי בשמחה.
"זהו גור נמר," אמר טור.
"מצאנו אותו בזמן הציד," הוסיף ריס.
"הוא רעב," אמר טור. "איני בטוח במה להאכיל אותו."
"באייל, כמובן!" צעק הגבר הגבוה.
"באמת?" שאל טור. "הם זה בריא בשבילו?"
"כמובן!" צעק גודפרי. "זה רק כשות, ילד!"
גודפרי הושיט את ידו, טבל את האצבע שלו בקצף והושיט אותה; קרון נשען קדימה וליקק אותה. הוא ליקק שוב ושוב.
"אתה רוא, הוא אוהב את זה!"
לפתע גודפרי החזיר את האצבע שלו עם צעקה. הוא הרים אותה והראה דם.
"שיניים חדות לקטן הזה!" צעק הוא – וכל שאר האחרים פרצו בצחוק.
טור הושיט את ידו למטה, ליטף את ראשו של קרון, והטה את שארית המשקה שלו לתוך פיו של הנמר. קרון לקק את זה, וטור החליט למצוא לו אוכל אמיתי. הוא קיווה שקולק יאשר לו להישאר בצריפים ושלאף אחד מהלגיון לא תהיה בעיה עם זה.
המוסיקאים החליפו את השיר שלהם, ומספר חברים נוספים של גודפרי הופיעו. הם באו ליד, הצטרפו אליהם בסיבוב חדש של משקאות, והובילו את גודפרי משם, חזרה אל הקהל.
"אני אראה אותך מאוחר יותר, איש צעיר," אמר גודפרי לריס, לפני שעזב. ואז הוא פנה לטור: "אני מקווה שתבלה יותר זמן במסבאות!"
"אני מקווה שתבלה יותר זמן בשקה הקרב," קרא קנדריק בחזרה.
"אני בספק רב לגבי זה!" אמר גודפרי ונהם בצחוק עם שאר חבריו, בעודו נעלם בתוך הקהל.
"האם הם תמיד חוגגים ככה?" שאל טור את ריס.
"גודפרי? הוא היה בבית המזבח מאז שלמד ללכת. אכזבה של אבי. אבל הוא שמח עם עצמו."
"לא, אני מתכוון לאנשי המלך. הלגין. האם תמיד יש את הביקור בבית המזבח?"
ריס הניד בראשו.
"היום הוא יום מיוחד. הציד הראשון, ומפנה השמש. זה לא קורה לעטים קרובות. תהנה מזה כל עוד זה נמשך."
טור התיל להרגיש יותר ויותר מבולבל כשהביט על החדר. זה לא היה המקום שרצה להיות בו. הוא רצה לחזור חזרה לצריפים, להתאמן. ומחשבותיו נסחפו, בפעם נוספת אל גוונדולין.
"האם קיבלת הצצה טובה עליו?" שאל קנדריק, כשהתקרב אל טור.
טור הביט עליו, נבוך.
"האיש ביערות, שירה עלי את החץ?" הוסיף קנדריק.
האחרים התכנסו קרוב יתר מסביב, מנסים לשמוע בעוד שהאווירה נהייתה רצינית.
טור ניסה להיזכר, אבל לה הצליח. הכול היה מעורפל.
"הלוואי והייתי זוכר," אמר הוא. "הכול קרה כל כך מהר."
"אולי זה היה עוד אחד מאנשי המלך האחרים, יורה לכיוונינו בטעות," אמר אוקונור.
טור הניד בראשו.
"הוא לא היה לבוש כמו אחד מהם. הוא לבש רק שחור, וגלימה עם ברדס. והוא ירה רק חץ אחד, המכוון ישירות על קנדריק, ואז נעלם. אני מצטער. הלוואי והייתי רואה עוד משהו."
קנדריק הניד בראשו, מנסה לחשוב.
"מי ירצה אותך מת?" שאל ריב את קנדריק.
"זה היה מתנקש?" שאל אוקונור.
קנדריק משך בכתפיו. "אין לי אויבים שאני יודע עליהם."
"אבל לאבה יש רבים," אמר ריס. "אולי מישהו רוצה להרוג אותך כדי להגיע אליו."
"או אולי מישהו רוצה להזיז אותך מהדרך אל הכס," הניח אלדן.
"אבל זה מגוחך! אני לא לגיטימי! אני לא יכול להוריש את הכס!"
בעוד שהם כולם הנידו בראשיהם, לוגמים מהאייל שלהם ומנסים להבין את העניין, נשמעה צעקה נוספת וכל תשומת הלב נמשכה אל המדרגות המובילות למעלה. טור הביט למעלה וראה שורה של נשים יוצאות מהמסדרון העליון, נעמדות ליד המעקה, ומסתכלות למטה על החדר. הן כולן היו לבושות בצמצום ועל פניהן היה יותר מדי איפור.
טור הסמיק.
"שלום לכם, גברים!" קרא האישה שהייתה בראש, עם חזה גדול הלובשת לבוש תחרה אדום.
הגברים הריעו.
"למי יש כסף לבזבז היום?" שאלה היא.
הגברים הריעו בפעם נוספת.
עיניו של טור נפתחו רחב מהפתעה.
"זהו גם בית בושת?" שאל הוא.
האחרים פנו והביטו עליו בדממה המומה, ואז פרצו בצחוק.
"אלוהים, אתה נאיבי, לא כך?" אמר קובאל.
"תגיד לי שאף פעם לא הייתה בבית בושת?" אמר קובן.
"אני מוכן להתערב שאף פעם לא היה עם אישה!" אמר אלדן.
טור הרגיש את כולם מסתכלים עליו, ופנים הפכו אדומים כסלק. הוא רצה להיעלם. הם היו צודקים: הוא מעולם לא היה עם אישה. אבל הוא לעולם לא יגיד להם את זה. הוא תהה אם זה היה מובן ממראה פניו.
לפני שהספיק להגיב, אחד התאומים הושיט את ידו, אחז בקשיחות על גבו, והשליך מטבע זהב לאישה למעלה.
"אני מאמין שיש לך לקוח ראשון!" צעק הוא.
החדר הריע, וטור, למרות כל דחיפות שלו, ומשיכות שלו והתנגדות, חש את עצמו נגרף קדימה על ידי תריסר גברים, דרך ההמון ולמעלה במדרגות. כשהלך, מוחו התמלא מחשבות על גוון. על כמה הוא אהב אותה. על כמה לא רצה להיות עם אף אחת אחרת.
הוא רצה להסתובב ולרוץ. אבל פשוטו כמשמעו לא היה לו מקום להימלט.תריסרים של הגברים הגדולים ביותר שאי פעם ראה גרפו אותו קדימה, ולא אפשרו לסגת. לפני שהבין זאת, הוא עלה במדרגות, בנחיתה, נועץ מבט באישה הגבוהה ממנו, אשר לבשה יותר מדי בושם וחיכה אליו מלמעלה. מה שעוד יותר גרוע, טור היה שיכור. החדר בוודאות הסתובב מחוץ לשליטתו, והוא הרגיש שבעוד רגע יתרסק.
האישה הושיטה את ידיה למטה, משכה בחולצתו של טור, הובילה אותו בהחלטיות לתוך החדר וטרקה את הדלת מאחוריהם. טור היה נחוש שלא להיות איתה. הוא הציב את מחשבותיו על גוון, מאלץ אותן לצאת קדימה. זה לא היה כיצד רצה שהפעם הראשונה שלו תהיה.
אבל מוחו לא הקשיב. הוא היה שיכור כל כך, שבקושי יכל לראות עכשיו. והדבר האחרון שזכר, לפני שאיבד את הכרתו, היה שהובילו אותו דרך החדר, לכיוון מיטה של אישה, ומקווה שיצליח להגיע אליה לפני שייפול על הרצפה.
פרק עשרים ושלוש
מקגיל קילף את עיניו בפתיחתן, מוער על ידי דפיקה חסרת רחמים על דלתו, ומיד חפץ שלא היה עושה זאת. ראשו התפצל. אור שמש צורם זרם דרך החלון הפתוח של הארמון, והוא הבין שפינו שתולות בתוך סמיכת אור כבש. מבולבל, הוא ניסה להיזכר. הוא היה בבית, בארמונו. הוא ניסה לזמן את הלילה שלפני. הוא זכר את הציד. ואז מסבאה בתוך היערות. ששתה הרבה יותר מדי. איכשהו, הוא חיי היה לחזור לכאן.
הוא הביט לעבר וראה את אשתו, המלכה, ישנה לידו מתחת לסמיכות ומתעוררת באיטיות.
הדפיקות נשמעו שוב, הרעש הנוראי של מקוש הברזל נטרק.
"מי זה יכול להיות?" שאלה היא, מעוצבנת.
מקגיל תהה את אותו הדבר. הוא זכר בבירור שהשאיר הוראות למשרתיו שלא להעיר אותו – במיוחד לא אחרי הציד. הם ישלמו על זה בגיהינום.
זה בטח מנהל המשק שלו, עם עוד אירוע כלכלי.
"תפסיקו עם הדפיקות הארורות!" לעג מקגיל לבסוף, מתגלגל מהמיטה, מתיישב עם מרפקיו בברכיו, ידיים על ראשו. הוא הריץ את ידיו דרך שיערו הלא שתוך והזקן, ואז על פניו, מנסה להעיר את עצמו. הציד – האייל – הוציאו ממנו הרבה. הוא לא היה יותר גמיש כפי שהיה פעם. השנים לקחו את שלהן; הוא
היה מותש. ברגע הזה, הוא הרגיש שלא ישתה שוב פעם לעולם.
עם מאמץ על אנושי הוא דחף את עצמו למעלה מברכיו על רגליו. לבוש רק בחלוק שלו, הוא חצה את החדר בזריזות ולבסוף הגיע אל הדלת, בעובי של רגל, אחז בידית הברזל ומשך אותה לאחור.
עומד שם מולו היה הגנרל הדגול ביותר שלו, ברום, ולצדו שני סגנים. הסגנים השפילו את ראשיהם בכבוד, אבל הגנרל הביט עליו, פניו קודרים. מקגיל שנה כשעלתה על פניו ההבעה הזו. היא תמיד בישרה חדשות מרות. ברגעים כאלו הוא שנא להיות מלך. היה לו יום כה נפלא אתמול, ציד מצוין, אשר הזכיר לו על התקופה שהיה צעיר וחסר דאגות. במיוחד לבזבז ככה את הילה בבית המזבח. ועכשיו, להיות מוער כך בגסות, לקח ממנו כל השליה של שלום שהייתה לו.
"מלכי, אני מצטער להעיר אותך," אמר ברום.
"כדאי לך להצטער," נזף מקגיל. "עדיף שזה יהיה חשוב."
"זה כך," אמר הוא.
מלך מקגיל זיהה רצינות על פניו, ופנה ובדק מאחורי כתפו לגבי המלכה שלו. היא חזרה לישון.
מקגיל אותת להם להיכנס, ואז הוביל אותם דרך חדר השינה העצום שלו ודרך דלת קמורה נ וספת, אל חדר צדדי, נועל אחריהם את הדלת שאף אחד לא יפריע למלכה. לפעמים הוא השתמש בחדר הקטן הזה, לא גדול יותר מעשרים צעדים בכל כיוון, עם כמה כיסאות נוחים וחלון זכוכית צבעונית גדול, כשהרגיש אי רצון לרדת לאולם הגדול.
"מלכי, המרגלים שלנו מסרו לנו על קבוצה מייצגת של אנשי מקלאוד רוכבים מזרחה, אל ים הפאביאן. והסיירים שלנו בדרום מדווחים על קרוון של ספינות האימפריה עושות את דרכן צפונה. בוודאי הם מכוונים לשם בכדי לפגוש את המקלאודים."
מקגיל ניסה לעכל את המידע הזה, מוחו פועל לאט מדי במצב השתוי הזה.
"ו?" דרבן הוא, חסר סבלנות, ועייף. הוא היה מותש ממזימות והשערות ותחבולות הבלתי פוסקות בחצרו.
"אם המקלאודים באמת נפגשים עם האימפריה, יכולה להיות רק סיבה אחת," המשיך ברום. "לזומם פריצה לתוך הקניון והפלת הטבעת."
מקגיל הביט על מפקדו הוותיק, האיש שלצידו הוא נלחם במשך שלושים שנים, ויכל לראות את הרצינות הממיתה בתוך עיניו. כמו כן, הוא יכל לראות פחד. זה הטריד אותו; לא היה זה אדם שאי פעם ראה מפוחד ממשהו.
מקגיל קם באיטיות לכל אורכו, שעדיין היה משמעותי, הסתובב והלך דרך החדר עד שהגיע לחלון. הוא הביט החוצה, סורק את חצרו מתחת, ריק בשעות הבוקר המוקדמות, והרהר. הוא ידע תמיד, שיום אחד, יום כזה יגיע. הוא פשוט לא ציפה שיגיע מוקדם כל כך.
"זה היה מהר," אמר הוא. "ימים ספורים עברו מאז נשאתי את בתי לנסיך שלהם. ועכשיו אתה חושב שהם כבר זוממים להפיל אותנו?"
"אני חושב כך, מלכי," השיב ברום בכנות. "איני רואה שום סיבה אחרת. כל הסימנים מראים שזוהי פגישת שלום. לא מלחמה."
מקגיל הניד בראשו באיטיות.
"אבל זה לא מסתדר. הם לא יכולים להכניס את האימפריה פנימה. למה שיעשו זאת? אפילו עם מסיבה כלשהי היו מצליחים להוריד את השריון מהצד שלנו ולפתוח פריצה, מה יקרה אז? האימפריה תכריע גם אותם. גם הם לא יהיו בטוחים. הם בטוח מבינים את זה."
"אולי הם הולכים לעזות עסקה," הניח ברום. "אולי הם יתנו לאימפריה להיכנס, ותמורת זה היא תתקוף רק אותנו, כך שהמקלאודים ישלטו בטבעת."
מקגיל הניד בראשו.
"המקלאודים הרבה יותר חכמים בשביל זה. הם ערמומיים. הם יודעים שאי אפשר לבטוח באימפריה."
הגנרל שלו משך בכתפיו.
"אולי הם רוצים לשלוט בטבעת בכזו נוראיות, שהם מוכנים לקחת את הסיכון. במיוחד עכשיו כשיש להם את בתך בתור מלכה."
מגיל חשב על כך. ראשו דפק. הוא לא רצה להתעסק עם זה עכשיו. לא כל כך מוקדם בבוקר.
"אז מה אתה מציע?" שאל הוא, קצר איתו, עייף מכל ההשערות.
"אנחנו יכולים להקדים את זה, אדוני, ולתקוף את המקלאודים. הזמן הוא עכשיו."
מקגיל בהה בו.
"ישר אחרי שנשאתי להם את בתי? לא נראה לי."
"אם לא נעשה זאת," הגיב ברום, "אנחנו מאפשרים להם לחפור את הקבר שלנו. הם בטוח יתקפו אותנו. אם לא עכשיו, אז מאוחר יותר. ואם יצטרפו אל האימפריה, אנחנו נהיה גמורים."
"הם לא יכולים לחצות את האדמות הגבוהות בכזו קלות. אנחנו שליטים על כל נקודות החניקה. זה יהיה טבח. אפיל עם האימפריה במשחק."
"לאימפריה יש מיליוני אנשים לוות עליהם," השיב ברום. "הם יכולים להרשות לעצמם להיות שחוטים."
"אפילו עם השריון מורד," אמר מקגיל. "לא יהיה זה קל כל כך להצעיד מיליוני חיילים מעבר לקניון – או מעבר לאדמות הגבוהות, או להגיע בספינות. אנחנו נזהה גיוס שכזה ממרחק גדול. נקבל אזהרה."
מקגיל חשב.
"לא, אנחנו לא נתקוף. אבל לעת עתה, נוכל לקחת צעד זהיר: תכפילו את הפטרולים באדמות הגבוהות. תעצימו את המיגון שלנו. ותכפיל את כמות המרגלים. זה יהיה הכול."
"כן, מלכי," אמר ברום, מסתובב וממהר מהחדר יחד עם סגניו.
מקגיל חזר אל החלון, ראשו דופק. הוא חש מלחמה על האופק, המתקרבת אליו כסערת חורף בלתי נמנעת. הוא חש, יותר מזה, שלא היה שום דבר שיכל לעשות לגבי זה. הוא הביט סביבו, על ארמונו, על האבן, על חצר המלך המקורי שנפרס מתחתיו, ולא יכל שלא לתהות כמה זמן כל זה ישרוד.
מה הוא לא היה נותן עבור משקה נוסף.
פרק עשרים וארבע
טור הרגיש רגל דוחק אותו בצלעותיו, והוא קילף את עיניו פקוחות באיטית. הוא שכב עם הפנים למטה על ערימה של קש, ולרגע לא היה לו מושג איפה נמצא. ראשו הרגיש כאילו שקל מיליון
פאונדים, גרונו הרגיש כאילו נפל מסוס.
טרטרו אותו שוב פעם, והוא התיישב, החדר מסתובב בפראיות. הוא התקפל והקיא, מרגיש בחילה שוב ושוב.
"מקהלה של צחוק פרצה בכל מקום סביבו, והוא הביט למעלה וראה את ריס, אוקונור, אלדן והתאומים מפרפרים בקרבתו, מחייכים.
"סוף סוף, היפיפייה מתעוררת!" קרא ריס, מחייך.
"לא חשבנו שתקום אי פעם," אמר אוקונור.
"אתה בסדר?" שאל אלדן.
טור התיישב, מנגב את פיו עם אחורית ידו, מנסה לעכל את המתרחש. כשעשה זאת, קרון, השוכב כמה צעדים ממנו, יבב ורץ אליו, קופץ לתוך ידיו וטומן את ראשו בתוך חולצתו. טור הרגיש הקלה כשראה אותו, ושמחה שיש לו אותו לצידו. הוא ניסה להיזכר.
"איפה אני?" שאל טור. "מה קרה בלילה שעבר?"
השלושה צחקו.
"אני פוחד ששתית משקה אחד יותר מדי, חברי. מישהו לא יודע לשתות. אתה לא זוכר? את בית המזבח?"
טור עצם את עיניו, שפשף את הרקות שלו, וניסה להחזיר את הזיכרון. זה הגיע אליו במבזקים. הוא זכר את הציד... איך נכנס למסבאה... את המשקאות. הוא זכר שהובילו אותו למעלה... את בית הבושת. אחרי זה, הכול חזר אליו.
לבו הזדרז בעוד שחשב על גוונדולין. האם עשה משהו מטופש עם הבחורה ההיא? האם הרס את סיכוייו עם גוון?
"מה קרה?" לחץ הוא את ריס, רציני, בעוד שחיבק את זרוע ידו. "בבקשה, תגיד לי. תגיד לי שלא עשיתי שום דבר עם האישה ההיא."
האחרים צחקו, אבל ריס הביט בחזרה על חברו ברצינות, מבין עד כמה עצוב הוא היה.
"אל תדאג, חבר," ענה הוא. "לא עשית דבר. חוץ מלהקיא ולהתרסק על הרצפה!"
האחרים צחקו שוב.
"והנה הלכה הפעם הראשונה שלך," אמר אלדן.
אבל טור הרגיש הקלה אדירה. הוא לא גרם לניכור עם גוון.
"פעם אחרונה שאני קונה לך אישה!" אמר קובאל.
"בזבוז כסף מוחלט," אמר קובן. "היא אפילו לא רצתה להחזיר אותו!"
הבנים צחקו שוב. טור היה מושפל, אבל רגוע מכך שלא הרס שום דבר.
הוא לקח את ידו של ריס ומשך אותו הצידה.
"אחותך," לחש הוא בבהילות. "היא לא יודעת על כל זה, נכון?"
ריס נשבר בחיוך איטי, בעודו שם יד על כתפו של טור.
"סודך קבור איתי, אפילו שלא עשית דבר. הא לא יודעת. ואני יכול לראות עד כמה עמוק אכפת לך ממנה, ואני מעריך את זה," אמר הוא, פניו משתנות לתוך
הבעה רצינית. "אני רואה עכשיו שבאמת אכפת לך ממנה. אם אכן הייתה פונה לזנות, אז לא הייתה הגיס שהייתי חפץ בו. למעשה, התבקשתי להעביר לך מסר."
ריס דחף מגילה קטנה לתוך כף ידו של טור, וטור הביט למטה, מבולבל. הוא ראה את החותמת המלכותית עליה, הנייר הוורוד, והוא הבין הכול. לבו הזדרז.
"מאחותי," הוסיף ריס.
"וואה!" הגיע מקלה של קולות.
"מישהו קיבל מכתב אהבה!" אמר אוקונור.
"קרא לנו אותו!" צעק אלדן.
השאר צלצלו עם צחוק.
אבל טור, חפץ לפרטיות, מיהר משם לתוך הצד של הצריפים, הרחק מהאחרים. ראשו התפצל, והחדר עדיין הסתובב – אבל לא היה אכפת לו יותר. הוא פתח את הגוויל העדין וקרא את המסר עם ידיים רועדות.
"פגוש אותי ברכז היער בצהריים. אל תאחר. ועל תמשוך תשומת לב אל עצמך."
טור דחף את הפתק לתוך כיסו.
"מה רשום שם, ילד מאהב?" קרא קובן.
טור מיהר אל ריס, יודע שיכל לסמוך עליו.
"ללגיון אין אימונים היום, נכון?" שאל טור.
ריס הניד בראשו. "ברור שלא. זהו חג."
"איכן נמצא רכס היער?" שאל טור.
ריס חייך. "אה, מקומה האהוב של גוונדולין," אמר הוא. "קח את הכביש המזרחי מהחצר והישאר מימין. טפס את הגבע, והוא מתחיל אחרי התלולית השנייה."
טור הביט על ריס.
"בבקשה, אני לא רוצה לדעת שום דבר מעבר לזה."
ריס חייך.
"אני בטוח שגם היא לא. אם אמי הייתה מגלה, היא הייתה הורגת את שניכם. היא תנעל את אחותי בחדרה, ותגרש אותך לקצה הדרומי של הממלכה."
טור בלע בהתרגשות מהמחשבה על כך.
"באמת?" שאל הוא.
ריס הנהן בחזרה.
"היא לא מחבבת אותך. אני לא יודע למה, אבל דעתה הוא קבוע. לך מהר, ואל תספר לאף נשמה. ואל תדאג," אמר הוא, טופח את ידו. "גם אני לא אספר."
*
טור הלך מהר בבוקר המוקדם, קרון מתרוצץ לצידו, מנסה כמיטב יכולתו שלא להראות את עצמו. הוא עקב אחרי הוראותיו של ריס כמיטב יכולתו, חוזר עליהן בראשו, בעודו עובר את שולי חצר המלך, למעלה במעלה גבע קטנה, ולאורך היער העבה. משמאלו, האדמה נפלה למטה מתחתיו, משאירה לו נתיב צר להליכה על הקצה של רכס תלול, צוק משמאלו ויער מימינו. רכס היער. היא אמרה לו לפגוש אותה שם. האם הייתה היא רצינית? או שרק שיחקה איתו?
האים המלכותי המצטנע, אלטון, היה צודק? האם היה טור רק שעשוע עבורה? האם ימאס לה ממנו בקרוב? הוא קיווה, יותר מכל, שזה לא היה המצב. הוא רצה להאמין שהרגשות שלה כלפיו היו אמיתיות; אבל עדיין היה לו קשה לעכל כיצד זה היה אפשרי. היא בקושי הכירה אותו. והיא הייתה בת מלכות. איזה התעניינות הייתה יכולה להיות עצלה בו? לא להזכיר שהייתה שנה או שתיים מבוגרת ממנו, ובחורה מבוגרת יותר אף פעם עד עכשיו לא התעניינה בו; למען האמת,אף בחורה אי פעם לא התעניינה בו. לא שהיו כל כך הרבה בנות לבחור מהן בכפרו.
טור מעולם לא חשב על בנות כל כך הרבה. הוא גדל ללא אחיות, והיו מעט בנות בכפרו. בגייל שלו, אף אחד מהבנים האחרים נראה מעוניין יותר מדי. רוב הבנים בדרך כלל נשאו בסביבות הגיל שנת השמונה עשרה לחייהם, בנישואין מאורגנים – האמת, יותר דומים להסדרים עסקיים. אנשים ממעמד גבוה, אשר לא נשאו עד שנת העשרים וחמש שלהם, הגיעו ליום הבחירה שלהם: הם היו מחויבים לבחור כלה או לצאת ולמצוא אחת. אבל זה לא התפרס על טור. הוא היה ממעמד העני, ואנשים ממעמדו בדרך כלל פשוט נושאו בדרכים שתגמלו את משפחותיהם. היה זה כמו מסחר בבקר.
אבל כשטור ראה את גוונדולין, הכל השתנה. בפעם הראשונה, הוא הוכה במשהו, הרגשה כל כך עמוקה וחזקה ובהולה שלא אפשרה לו לחשוב על שום דבר אחר. בכל פעם שראה אותה, ההרגשה הזו העמיקה. הוא בקושי הבין אותה, אבל הכאיב לו להיות הרחק ממנה.
טור הכפיל את הקצב שלו לאורך הרכס, מחפש אותה בכל מקום, תוהה איפה בדיוק היא תפגוש אותו – ואם תפגוש אותו בכלל. השמש הראשונה עלטה גבוה יותר וחרוזים ראשונים של זיע נוצרו על מצחו. הוא עדיין הרגיש בחילה וההשפעה הבוחלת של הלילה שלפני. בעוד שהשמש עלתה גבוה עוד יותר, והחיפוש שלו אחריה הוכיח את עצמו חסר תועלת, הוא התחיל לתהות אם באמת התכוונה לפגוש אותו. כמו כן הוא התחיל לשקול לאיזה מימד של סכנה הוא הכניס את שניהם. אם האם שלה, המלכה, באמת הייתה נגד זה, האם היא באמת תגרש אותו מהממלכה? מהלגיון? מכל מה שהכיר ואהב? אז מה הוא יעשה?
בעוד שהוא חשב על זה, הוא החליט שזה עדיין שווה את זה, תמורת הסיכוי להיות איתה. הוא היה מוכן לסכן הכול תמורת הסיכוי הזה. הוא רק קיווה שלא עשו ממנו צחוק, או שלא הזדרז עם מסכנות מוקדמות מדי לגבי עד כמה חזקות רגשותיה כלפיו היו.
"התכוונת פשוט לעבור לידי?" הגיע הקול, מלווה בגיחוך.
טור קפץ, נתפס לא מוכן, ואז עצר והסתובב. עומדת בצלו של עץ אורן ענקי, מחייכת בחזרה, הייתה גוונדולין. לבו המריע מהחיוך הזה. הוא ראה את האהבה בעיניה, וכל הדאגות והפחדים שלו נמסו באותו הרגע. הוא נזף בעצמו על כך שיכל להיות טיפש כל כך לפקפק בכוונות שלה.
קרון צייץ במבט עליה.
"ומה יש לנו כאן?!" קראה היא בעונג.
היא כרתע ברך וקרון הגיע בריצה אליה, קופץ לתוך ידיה עם יבבה; היא הרימה אותו למעלה והחזיקה אותו, בעודה מלטפת אותו.
"הוא כל כך חמוד!" אמרה היא, בעודה מחבקת אותו בחוזקה. הוא ליקק את פניה. היא צחקקה ונשקה אותו בחזרה.
"ומה שמך, בחור קטן?" שאלה היא.
"קרון," אמר טור. סוף סוף, הפעם, הוא לא היה קשור בלשונו כמו לפני.
"קרון," הדהדה היא, מביטה לגור בעיניים. "והאם זה כל יום שאתה מטייל עם חבר נמר?" שאלה היא את טור צוחקת.
"מצאתי אותו," אמר טור, מרגיש מודה לעצמו לידה, כמו שהיה תמיד. "ביער – בזמן הציד. אחיך אמר שעלי להשאיר אותו, כיוון שאני מצאתי אותו. שזה היה מיוד על ידי הגורל."
היא הביטה עליו, והבעת פניה נהיו רציניות.
"ובכן, הוא צודק. חיות הן דברים קדושים מאוד. אתה לא מוצא אותן. הן מוצאות אותך."
"אני מכווה שלא אכפת לך אם הוא יצטרף אלינו," אמר טור.
היא גיחכה.
"הייתי עצובה אם לא היה," ענתה היא.
היא הסתכלה לשני הצדדים, כאילו רצתה לוודא שאף אחד לו צפה בהם, ואז הושיטה את ידיה, תפסה את ידו של טור, ומשכה אותו לתוך היער.
"בוא נלך," לחשה היא. "לפני שמישהו יראה אותנו."
טור נרגש מהתחושה של המגע שלה, בזמן שהיא הכווינה אותו בשביל היער. הם התקדמו בזריזות לתוך היערות, השביל מתפתל ופונה בין עצי אורן ענקיים. היא עזבה את ידו, אבל הוא לא שחך את התחושה שלה.
הוא התחיל להרגיש בבטחה רבה יותר שהיא באמת חיבבה אותו,והיה ברור שלא רצתה שיזהו אותה גם כן, כנראה על ידי האמא שלה. ברור היה שלקח את זה ברצינות, כי היה לה משהו לסכן בפגישה איתו גם כן.
ושוב, חשב טור, אולי היא פשוט לא רצתה שאלטון יראה אותה – או ילד אחר שאיתו יכלה להיות. אולי אלטון היה צודק. אולי היא התביישה להתראות עם טור מול אנשים אחרים.
טור הרגיש מערבולת של כל הרגשות האלו בתוכו.
"החתולה אכלה לך את הלשון, הא?" שאלה היא, שוברת את השתיקה לבסוף.
טור הרגיש קרוע; הוא לא רצה להסתכן ולהרוס את הכול בכך שיגיד לא מה היה על דעתו – אבל באותו הזמן הוא הרגיש את הצורך להשלים עם כל הדאגות שלו. הוא חייב היה לדעת איכן היא עמדה באמת. הוא לא יכל להתאפק יותר.
"כשעזבתי אותך בפעם שעברה, נכנסתי לתוך אלטון. הוא התעמת איתי."
הבעת פניה של גוונדולין החשיכו, מצב רוחה המצוין נהרס בן רגע – וטור מיד הרגיש אשם שהזכיר את הנושא. הוא הוקיר באופי הטוב שלה, בשמחת החיים שלה, וחפץ להחזיר את המילים שלו. הוא רצה לעצור, אבל היה מאוחר מדי. לא הייתה דרך חזרה עכשיו.
"ומה הוא אמר?" אמרה היא, קולה צונח.
"הוא אמר לי להתרחק ממך. הוא אמר לי שלא באמת אכפת לך ממני. הוא אמר לי שאני רק שעשוע עבורך. שימאס לך ממני תוך יום-יומיים. הוא אמר גם שאת והוא עתידים להתחתן, ושהחתונה שלכם הייתה כבר מאורגנת."
גוונדולין פלטה צחוק כועס ולועג.
"כך הוא אמר, הא?" חרחרה היא. "הילד הזה הוא כזה שחצן ענקי, וחרצן קטן עד לא יאומן," הוסיפה היא בכעס. "הוא היה קוץ בעקב שלי מאז שלמדתי ללכת. רק בגלל שההורים שלנו בני דודים, הוא חושב שהוא חלק ממשפחת המלכות. מעולם לא פגשתי מישהו כל כך זכאי שהיה מגיע לו פחות. מה שיותר גרוע, הוא איכשהו הכניס לראשו ששנינו מיועדים להתחתן. כאילו שאלך עם כל שההורים שלי יאלצו אותי לעשות. לעולם לא. ובטוח לא איתו. אני לא סובלת לראות אותו."
טור הרגיש הקלה מדבריה, הוא הרגיש מיליון פאונדים קל יותר; הוא הרגיש מוכן לשיר מפסגות עצים. היה זה בדיוק מה שצריך היה לשמוע. כעת הוא הצטער על שהאפיל את מצב רוחם על שום דבר. אבל הוא לא היה מסופק לגמרי עדיין; הוא שם לב שהוא עדיין לא אמרה שום דבר לגבי אם באמת חיבבה אותו, טור.
"מה שנוגע לדאגה שלך," אמרה היא, מגניבה הצצה עליו, ואז מסיטה את מבטה הצידה. "אני בקושי מכירה אותך. איני זקוקה להתחייב לרגשותיי ברגע זה. אבל אני כן אומר שלא הייתי מבלה איתך זמן עם הייתי שונאת אותך כל כך. כמובן שזוהי זכותי לשנות את דעתי איך שארצה, ואני יכולה להיות הפכפכת – אבל לא כשזה מגיע לאהבה."
היה זה כל מה שטור צריך היה לשמוע. הוא התרשם מהרצינות שלה, ואפילו עוד יותר מבחירת המילה: "אהבה". הוא הרגיש משוקם.
"ודרך אגב, אני יכולה לשאול אותך את אותו הדבר," אמרה היא, הופכת את השולחנות. "למעשה, נדמה לי שלי יש הרבה יותר מה להפסיד ממך. אחרי הכול, אני בת מלוכה, ואתה פשוט עם. אני מבוגרת יותר, ואתה צעיר יותר. אתה לא חושב שאני צריכה להיות האחת הזהירה יותר? לחישות
מגיעות אלי בחצר על הכוונות שלך, הטיפוס במעמד הסוציאלי, על כך שאתה רק משתמש בי, בהיותך רעב למעמד. שאתה רוצה עדיפות על ידי המלך. האם עלי להאמין לכל אלו?"
טור היה מזועזע.
"לא, גברתי! לעולם לא. הדברים האלו מעולם אפילו לא עברו לי במחשבות. אני איתך רק בגלל שאיני יכול לחשוב על כך שאהיה בשום מקום אחר. רק בגלל שאני רוצה להיות איתך. רק בגלל שכאשר אני לא איתך, אני לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר."
חיוך קטן שיחק בפינת פיה, והוא יכל לראות את הבעתה מתחילה להתבהר.
"אתה חדש כאן," אמרה היא. "אתה חדש לחצר המלך, לחי המלוכה. אתה צריך זמן כדי לראות כיצד הדברים באמת עובדים כאן. כאן, אף אחד לא מתכוון למה שהוא אומר. לכולם יש כוונה נסתרת. כולם מכוונים להשיג עוצמה – או דרגה או עושר או אוצרות או תארים. אסור לקבל אף אחד בערכו הנקוב. לכל אחד יש מרגלים משלו, ומפלגות, וכוונות. כשאלטון אמר לך שהחתונה שלנו מאורגנת, למשאל, מה שהוא באמת עשה, זה ניסה לברר עד כמה אני ואתה קרובים אחד לשני. הוא מאוים. ויכול להיות שהוא מדווח למישהו. עבורו, חתונה לא אומרת אהבה. היא אומרת אחוד. באופן טהור לצורך שגשוג כלכלי, לצורך המעמד. לצורך רכוש. בחצר המלכותית שלנו, שום דבר אינו מה שהוא נראה."
לפתע, קרון רץ לידם, למטה בשביל היער ולתוך קירחת היער.
גוון הביטה בטור וצחקקה; היא הושיטה את ידיה, תפסה את ידו ורצה איתו.
"קדימה!" צעקה היא, נרגשת.
שניהם רצו במורד השביל ופרצו בצחוק אדיר ומשחרר. טור היה מורתע מהמראה: הייתה זה אדמת מרעה יערית יפה מלאה בפרחים פראיים בכל צבע אפשרי עד לברכיהם. ציפורים ופרפרים מכל גודל וצבע רקדו ועפו באוויר, והאדמת מרעה הייתה חייה עם צלילי הציוצים. המשמש זהרה למטה במבריקות, ונוצרה הרשה שזהו מקום סודי, החבוי כאן באמצע היער האפל הגבוה הזה.
"האם שיחקת פעם בסומא של התליין?" שאלה היא מצחקקת.
טור הניד בראשו, ולפני שהספיק להגיב, היא לקחה מטפחת מצווארה, הושיטה את ידיה, ועטפה אותה סביב לעיניו של טור, בקשירה מאחורה. הוא לא יכל לראות, והיא צחקקה בקול לתוך אוזנו.
"תורך!" אמרה היא.
ואז הוא שמע אותה מתרחקת בתוך הדשא.
הוא חייך.
"אבל מה עלי לעשות?" קרא הוא.
"תמצא אותי?" השיבה היא בחזרה.
קולה כבר היה רחוק.
טור עם עיניו מכוסות החל לרוץ אחריה, מועד תוך כדי כך. הוא הקשיב בקפדנות לרעש של השמלה שלה, מנסה לעקוב אחר הכיוון שלה. זה היה קשה, והוא רץ עם ידיו לפניו, זוכר שתמיד יכול להיכנס בתוך עץ, אפילו שידע שזוהי אדמת מרעה פתוחה. תוך רגעים, הוא איבד את הכיוון, והרגיש כאילו רץ במעגלים.
אבל הוא המשיך להקשיב, שומע את צליל הצחקוק שלה הרחק ממנו, והמשיך להתעדכן, בזמן שרץ אליו. לפעמי נדמה היה שהתקרב קרוב יותר, ואז רחוק יותר. הוא התחיל להרגיש סחרחורת.
הוא שמע את קרון רץ לידו, מילל, והוא הקשיב לקרון במקום זה, עוקב אחר צעדיו. בעוד שעשה זאת, גיחוכה של גוון התגבר, וטור הבין שקרון מוביל אותו אליה. הוא נדהם עד כמה קרון היה חכם, כדי להצטרף למשחק שלהם.
בקרוב הוא יכל לשמוע אותה רק כמה צעדים ממנו; הוא רדף אותה, פיתל בכל מקום דרך השדה. הוא הושיט את ידיו החוצה, והיא צעקה בתענוג כשתפס את פינת שמלתה.
כשאחז בה, הוא נפל, ושניהם התרסקו למטה לתוך השדה הרך. הוא הסתובב בשנייה האחרונה, כך שייפול ראשון, והיא מעליו, מרפד את נפילתה.
כשנחת טור על האדמה, גוון מעליו, היא צעקה בהפתעה. היא עדיין צחקקה כשהושיטה את ידה למעלה ומשכה את המטפחת בחזרה.
לבו של טור דפק כשפניה היו רק אינצ'ים ספורים משלו. הוא הרגיש את משקל הגוף שלה על שלו, בשמלת הקיץ הדקה שלה, הרגיש כל קונטור של הגוף שלה. את משקלה המלא הנצמד אליו מלמעלה, והיא לא עשתה שום תנוע כדי להתנגד. היא הביטה לתוך עיניו, נשימתם רדודה, והיא לא הסיטה את מבטה. גם הוא לא. לבו של טור דפק מהר כל כך, היה לו קשה להתרכז.
לפתע, היא נשענה קדימה והשתילה את שפתיה על שפתיים שלו. הן היו רכות יותר מאשר יכל לדמיין לעצמו אי פעם, וכשהם נפגשו, בפעם הראשונה בחייו, הוא הרגיש באמת בחיים.
הוא עצם את עיניו, והיא עצמה את שלה, והם לא זזו, השפתיים שלהם נפגשות במשך הוא לא ידע כמה זמן. הוא רצה להיות קפוא הפעם.
לבסוף, באיטיות, היא משכה את עצמה ממנו. היא עדיין חייכה, כשפתחה את עיניה באיטיות, והיא עדיין שכבה שם, גופה על גופו.
הם שכבו כך למשך זמן רב, מביטים בעיניים של אחד לתוך השני.
"מאיפה באת?" שאלה היא, בעדינות, מחייכת.
הוא חייך בחזרה. הוא לא ידע מה לענות.
"אני פשוט בן רגיל," אמר הוא.
היא הנידה בראשה וחייכה.
"לא אתה לא. אני יכולה לראות את זה. נדמה לי שאתה הרבה, הרבה יותר מזה."
היא נשענה קדימה ונשקה אותו בפעם נוספת, ושפתיו פגשו את שלה, הפעם, לאורך זמן ארוך הרבה יותר. הוא הושיט את ידו למעלה והריץ אותה דרך שיערה, והיא הריצה את שלה דרך שיער שלו. הוא לא יכל לעצור את מוחו מריצה.